בנם של דבורה ויעקב. נולד ביום כ"ה באדר ב' תשמ"ד (29.3.1984) בבית החולים "הקריה" שבתל אביב. אח צעיר לנועה וזאב; אח בוגר לאליהו ובר.

הוא נולד בשם ציון, על שם סבא שלו, ואת השם בן בחר להוסיף בנערותו. בני – כך כונה בפי בני משפחתו – בן יקר ומסור, אח אוהב ואהוב, רגיש וחכם, גדל והתחנך בחולון על ברכי הציונות הדתית; החל את לימודיו בבית הספר הממלכתי-דתי "ישורון", שם בלט כתלמיד מצטיין, והיה חניך פעיל בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא".

בהגיעו לכיתה ז', עבר לבית הספר השש-שנתי "ישיבה תיכונית-מדעית בר אילן" שבתל אביב (כיום: "הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן") ולמד בה שנתיים. בשנים אלה התחדדו תכונותיו הערכיות וההומניסטיות ועובדת היותו איש שיח.

לנוכח רצונו ללמוד במסגרת חברתית-פנימייתית, בחר לעבור ל"ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה" שבעמק חפר, אך בהיותה ישיבה גדולה מאוד, התקשה למצוא בה את מקומו כפרט. כלוחם צדק ומנהיג טבעי וכריזמטי, חש כי ההתייחסות לחבריו אינה הוגנת והחליט ליזום מהלך ולייצג את החברים אל מול ההנהלה. מאבקו לא התקבל בעין יפה מצד ההנהלה, ובסיום כיתה י' הובהר לו כי לא יוכל להמשיך ללמוד בכפר.

בידיעה שירצה להמשיך ללמוד בתנאי פנימייה ערך התנסות קצרה בישיבה נוספת, אך לא חש את החיבור שביקשה נפשו. לאחר שהות קצרה בבית נסע להתארח אצל חבריו ב"ישיבה תיכונית חיספין" שבדרום רמת הגולן – מהטובות שבישיבות התיכוניות בארץ – שם נחשף לאווירה האינטימית, המכילה והמאפשרת, והתאהב במקום. סיפר אביו: "בשבת, במהלך ביקורו בחיספין, הלך לביתו של הרב אגוזי – רב הישיבה, נכנס למטבח ונטל כוס מים. לאחר מכן יצא לגינה, קטף עלה והכניס אותו לכוס, והגיש אותה לרב. במעשה זה גרם לרב להבין שעליו לקבלו לישיבה, ואכן, הרב אגוזי נשבה בקסמיו, וקיבלו."

בני אהב את הלימודים בחיספין ובתקופת לימודיו שם פרח. הרבה לקרוא ספרי עיון במנעד הרחב שבין פילוסופיה, פסיכולוגיה וביוגרפיות של מנהיגים בארץ ובעולם, ולא אחת ביטא את הערכתו למצביאים הישראלים. אהבת הארץ זרמה בעורקיו ומצעירותו הרבה לטייל בין שביליה, ערך מסעות במדבריות עם מפות טופוגרפיות – לבד או עם חברים. אהב לאסוף את החבורה, לנגן בגיטרה ולשיר שירי ארץ ישראל.

בתקופת לימודיו בחיספין עברה משפחתו להתגורר בראשון לציון. משגילה שאין באזור מגוריהם החדש סניף של "בני עקיבא" – החליט לפעול להקמתו: גייס מדריכים והכשיר אותם, והצליח לשכנע את עיריית ראשון לציון להקצות לו חדר בקניון "הבאר" שבמערב העיר כדי לקיים בו פעילות בשבתות. הקומונרים בסניף שהקים סיפרו שהיה הדבק של החבורה, ידע לפתור סכסוכים, להשכין שלום ולפייס את החברים, והשיטות שהציע להתמודדות עם מחלוקות הוטמעו בסניף.

אהבת הנתינה של בני, הרצון לעזור לאחרים ולקדמם, האמפתיה העצומה שניחן בה ויכולת ההזדהות עם הזולת היו אלומת האור שהאירה את דרכו, הכוח המניע, הטעם והמשמעות לחייו, וגרמו לו ליזום מצבים שבהם יוכל לממש תשוקה זו. ככל שהתנאים היו קשים יותר והמהמורות בדרך רבות יותר – כן התעצמה נחישותו. כך, למשל, נהג לנסוע פעמיים בשבוע מרמת הגולן לראשון לציון כדי לסייע לנער שסבל ממצוקה נפשית, העביר אליו את דמי הכיס שלו, הקנה לו כלים להתמודד ועזר לו להשתלב חברתית ולהשתקם. כל זאת עשה בסתר ובצניעות ומבלי לשתף את משפחתו, שלמדה על מעשי החסד שלו רק לאחר לכתו. במעשיו ובהווייתו שימש מודל לחיקוי לאחיו הצעיר שהעריץ אותו והלך בעקבותיו.

לקראת סוף התיכון, על רקע פיגועי הטרור הקשים של ראשית שנות האלפיים ("האינתיפאדה השנייה"), יצא למסע לפולין. בסיום הביקור ב"יער הילדים" שבטרנוב הקריא בפני משתתפי המשלחת את רשמיו, שבהם ערך השוואה בין מעשי הנאצים למעשי הטרור המחרידים בארץ: "אני מביט מבעד לקירות הזכוכית התוחמים את הזוועות, את הזיכרונות, את השרידים. מדוע אין כלום בליבי? אני מביט שוב, על הנעליים הקטנות, על הצמות הבלונדיניות, על המזוודות, ואני מבין: הכול מוכר מדי, אין פה חדש, והקולות מהדהדים בתוך הדממה. ... הרי זהו הקול של הילדה הקטנה מאיתמר שברחה מהמחבל הפלסטיני שפרץ לביתה, הסתתרה מתחת למיטה ושמעה את אחיה צועק ומת... זהו קולן של המזוודות שהביאו איתם האנשים שנהרגו במלון ['פארק'] בפיגוע בנתניה בליל פסח... הנה תצלום אישה ותינוקת בידה בורחת להסתתר מקבוצת חיילים גרמנים. מה עובר לה בראש? חייה? חיי ילדתה? כבר אי אפשר לשאול אותה. אבל רגע, אולי בכל זאת אפשר, הרי אני מכיר אותה! אני מכיר אחת כמוה! נעמה גביש, קרובת משפחתי, הלוא גם היא הסתתרה עם ילדתה מתחת לשולחן בבית באלון מורה כשלנגד עיניה מחבל רוצח את בעלה ושאר בני משפחתה..." בסיום דבריו אמר: "עכשיו אני מבין שהשואה לא הייתה אסון של שישה מיליון, השואה הייתה שישה מיליון אסונות." בעקבות הפיגוע באלון מורה (28 במארס 2002), שבמהלכו נרצחו ארבעה מבני משפחת גביש – החליט לשנות את שם משפחתו מבנימין לגביש.

בני, נאמן לעצמו ולאמת הפנימית שהחזיק בה, היטיב לכתוב, הרבה לכתוב, וידע לנסח את טיעוניו ועמדותיו בבהירות גם אם לא עלו בקנה אחד עם המקובל בקהילתו. במאמרו "ורטיגו" תיאר את עולם הנפש של האדם שעשוי לעיתים להאמין כי המסלול שהוא נמצא בו בטוח, גם אם במציאות המצב שונה בתכלית, והצביע על הפער המסוכן שבין שני המצבים. חיבור אחר, שכתב במסגרת שיעור ספרות, שבו השווה את חוויית הלימודים בישיבת חיספין לזו שחווה בכפר הרא"ה והדגיש עד כמה חשובים ההתייחסות האישית לפרט ולא רק ההיבט הלימודי, עורר סערה בעולם הישיבות התיכוניות.

לקראת סיום לימודיו הצטרף לגרעין שהתארגן בישיבת חיספין להקמת ישיבה גבוהה בהתיישבות נצרים, במרכז רצועת עזה, אז בשליטת ישראל (עד ההינתקות ב-2005). במקביל, המשיך לתמוך בנער שלקח תחת חסותו; חרף המרחק הגאוגרפי והסיכון הביטחוני, עבר את הגבול פעמיים בשבוע ונסע לראשון לציון. בנצרים הוקמה ישיבה לתפארת, אך לאחר שנה חש בני מיצוי, ומתוך שביקש לחוות ישיבה גבוהה אחרת, עבר ללמוד בישיבת "שבי חברון" והתגורר באזור ירושלים.

בהתקרב מועד הגיוס, ביטא את רצונו לשרת כלוחם בפלס"ר (פלוגת הסיור) "גולני". לא אחת, בהשפעת הספרים שקרא, הביע שאיפה לפתח קריירה צבאית, וכעת, כדי להגשים את מטרתו, השקיע באימוני כושר מאומצים.

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 2004, הוצב בחיל הרגלים והחל את מסלול הכשרת הלוחם בפלס"ר "גולני", כפי שחלם.

במהלך שירותו לקה במחלה, ולאחר אבחון שוחרר משירות.

בן ציון גביש (בנימין) נפטר ביום כ' בשבט תשס"ה (30.1.2005) והוא בן עשרים ואחת. הובא למנוחות בבית העלמין שבחולון. הניח הורים, שתי אחיות ושני אחים. על מצבתו נחקקו המילים: "החייל האמיץ, המסור והנחוש; אוהב הארץ והבריות, אוהב העם והתורה; טוב הלב ואציל הנפש, גומל החסד ונעים ההליכות; עלם חמודות שנקטף בדמי ימיו ונשאר בליבנו אהוב וצעיר לנצח; אוהבים וזוכרים אותך לעד". כן נחקקו על המצבה פסוקים, ומשפט הסיום של הדברים שנשא ב"יער הילדים", במסגרת המסע לפולין.

כתבו האחיות בר ונועה והאחים אליהו וזאביק: "בני היה גיבור. לא רק ביוזמותיו הגדולות וברצונו להיות לוחם, אלא גם ובעיקר במעשיו ה'קטנים', בנתינתו ובהתמודדותו היומיומית, בדיבור, במילה. גם כשהתקשה בעצמו הוא הושיט יד למי שהיה זקוק. בזה שראה את אלה שהחברה לא תמיד ראתה, בזה שראה את היופי והטוב בבני האדם. הוא ידע להכניס אור איפה שהיה חושך, לחזק ברגעי משבר... חבריו ומכריו לעד יזכרו את הנתינה וההשפעה הטובה שהייתה לו.

בשבילנו הוא תמיד יהיה האח הגדול, האוהב והמגן. גיבור של החיים."

במכתב התנחומים למשפחה, כתב מורו, נחום זלצר: "בני ביטא בכל מהלכיו את כל הטוב שבאדם. בכל הליכותיו, בהגיגיו, בחיוכו, בקריצתו, בשחוק ובבדיחה. נער מקסים ושמח, אוהב הארץ והבריות. ... נזכור את אותה בת חן של בני, את אותה רצינות מחד ומשובת נעורים ושמחה מאידך, אותו יופי פנימי של פשטות אך הרבה עומק של חברות אמת, ידידות ללא פשרות, עזרה לכל נזקק באשר הוא, אהבת הארץ ומשעוליה, אהבת העם והתורה. ... אהבתי את בני ובעיקר את היופי המדהים שבו; ועתה הנה כתובה על ספר הישר שירת חייו הקצרה אך המאוד משמעותית."

דברים שכתבה אם שכולה לאחר ביקור בבית המשפחה: "לא הכרתי אותך, בני. רק ב'שבעה' עלעלתי ברשימותיך ושם גיליתי אותך. נער ובחור בעל חוש הומור חריף, אינטליגנטי ומקורי בדעותיך, נער רגיש, אכפתי מאוד, בעל ערכים, בעל כושר להביע רגשות ודעות, מעורה בארץ ורוצה להשפיע. ... לעיתים קרובות החיים הופכים להיות בלתי נסבלים, ומי כמוך ידע לתאר זאת בתמציתיות רבה..."

במלאות שנה לפטירתו, הקים אביו אתר אינטרנט לזכרו ובו תמונות, דברים שכתב בני ודברי פרידה ממנו.